רש"ש על קידושין נ״ה

1 רש"י ד"ה אלא בהמה. הראויה לקרבן כו'. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה אימר דשמעת. וה"ה לקק"ד דכולהו הוה לגבוה כקדשי ב"ה. תימה דהרי בשר חטאת ואשם נאכל לכהנים ומעולה העור שלהם:

3 תד"ה אמר. והכא מיירי שנתכוון לגוזלה כו' ולשנות בה ר"ל להוציאה לחולין ולאפוקי אם לא נתכוון רק להקריבה על עצמו לא שייך בזה מעילה עי' פ"ב דשקלים מ"ב ובפי' הרע"ב ואחר שהוציאה כו' כדפרישית ובכה"ג שרי. כנ"ל דצ"ל. ור"ל דהמשנה מיירי דהמוצאה כבר נתכוון לגוזלה. ואשמעינן אם עתה עלה בדעתו כו' זכרים כו' ובכה"ג שרי ר"ל לחללה אף שהיא תמימה כיון דכבר נפקא לחולין. ומה שתהי ריו"ח וכי כו' חטא כו' הוא כפי' רש"ל. ופי' המהרש"א לא מחוור כלל:

4 תד"ה אין. ולק"מ כו' כשהוא סבור שהכלי ש"ח והוא מתכוון לגוזלה. כנ"ל דצ"ל. ור"ל לאפוקי אם אינו מתכוון רק ליהנות ולהניחו אחר ההנאה שכ' לקמן דאז אינו מועל אלא כפי הנאה ולא יצא כולו לחולין:

5 בא"ד אבל האי דתוספתא כו' מיירי כו' שהוא שלו או דאינו מתכוון כו'. כ"נ דצ"ל:

6 בסה"ד ועוד ראיה כו' הניח להם כו'. ראיה זו תמוהה דל"ד אהדדי כלל כמבואר. גם מש"כ אבל כסבורים שהיא דפקדון כו' ליתא התם אלא הם בעצמם מדייקו כן. ומה לי אם סבורים פקדון או דידעו שהיא שאולה בתרוייהו מתכוונים לגוזלה:

7 תד"ה קדשים. וא"ת כו' אם זו עולה הרי אני גוזלה כו'. ר"ל הרי קנויה לי במה שכוונתי לגוזלה וה"ה חולין וזו תהיה עולה תחתיה ואותה אני מקדישה לשלמי נדבה:

8 בא"ד ע"ב אלא צריך להמתין עד שיתמומם כו'. נראה דזה לא כתבו רק לפי הס"ד דקק"ל א"י לחולין ע"י גזילה אבל לפי מאי דמסיק. אפי' אם היה בכור ומעשר כבר יצאו לחולין ע"י גזילה ויכול לשוחטה ולאוכלה תיכף ומהר"ם ל"ד בזה. ונ"ל דלפי מאי דמסיק דלעולם יוצאת לחולין אפי' קק"ל וע"י גזילה די לו בבהמה אחת ואותה שמצאה. אבל לשיטת רש"י דמוציאה לחולין עתה ע"י חילול צריך לב' בהמות כי היא לא תקרב שמא בכור ומעשר היא ואינם מתחללים ע"י פדייה. והיא לא תאכל עד שתתמומם:

9 גמרא וכי א"ל לאדם עמוד וחטא כו'. מה שהקשה בגליון מהא דעירובין. עי' תוס' שבת ד:

10 תד"ה ודלמא אשם הוא. הא סמיכה לא מעכבא. ר"ל דע"כ האי תנא סבר דל"מ הכא דהא ע"כ לא מצי למיסמך דז"פ דהמפריש קרבן שיתכפר בו חבירו כמו דהמתכפר עושה תמורה כן הוא סומך דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש כדאיתא בריש תמורה וכ"כ התוס' בחולין כג בד"ה איצטרך דמקריב בלא סמיכה ומשום דא"א בענין אחר התירו לכתחילה משא"כ לעיל לענין זריקה ודאי לא התירו לשנות משום ספק בכור ומעשר דאפשר לאמתוני עד שיתמומם ויביא אחרת לשלמים והמהרש"א ל"ד בכאן ע"ש:

11 תד"ה ודלמא אשם נזיר. דשמא היום כו' ויביא אחר כו' ויהיה כו' חולין לעזרה. ואין להקשות דיתנה אם יביא בעל האשם אחר יהיה זה שלמים. משום דכל תנאי דלהבא תלוי בדין ברירה ופריך למ"ד דאין ברירה:

12 תד"ה שלא. או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו. נ"ל דר"ל שנטמאו גם בפסח שני וכסתם מתניתין דפסחים צה דאינו דוחה אה"ט כדדייק שם בגמרא:

13 תד"ה אשתכח. מה דקרי המהרש"א להא דבהמה שנמצאת ברייתא. ל"ד כי היא מתניתין בשקלים:

14 תד"ה אין. וא"ת כיון כו' דמשמע אפי' דיעבד ל"מ והא אמר בכ"ד כו'. כצ"ל:

15 בא"ד דקאמר התם אלא מאי דרבנן מחללין ואין מחללין מבע"ל. כנ"ל דצ"ל. ולפנינו ליתא שם לכל זה וע"ש: